הקולנוע הישראלי לאורך השנים: מסרטי הבורקס ועד ההכרה בפסטיבלים הבינלאומיים

הקולנוע הישראלי צעיר יחסית, אבל הוא עבר כברת דרך ארוכה בזמן קצר. מסרטי תעמולה ציוניים בשחור לבן, דרך הקומדיות העממיות שכונו ״סרטי בורקס״, ועד דרמות מעודנות שמוצגות בפסטיבלים החשובים בעולם, הקולנוע המקומי שיקף לאורך השנים את השינויים בחברה הישראלית. במאמר הזה ננסה לעבור על כמה מהתחנות המרכזיות בהתפתחותו, ולהבין איך כל תקופה סיפרה משהו על הישראלים עצמם.

ההתחלה: קולנוע של חזון

בשנים שלפני קום המדינה ובעשור הראשון שאחריה, רוב הסרטים שצולמו בארץ היו בעלי אופי תיעודי או אידאולוגי. הם נועדו לספר את סיפור ההתיישבות, להציג את החלוצים ואת בניין הארץ, ולעיתים גם לגייס תמיכה בחו״ל. הדמויות היו לרוב סמליות: החלוץ, הלוחם, העולה החדש.

הסרטים האלה חשובים היום בעיקר כמסמך היסטורי. הם מראים איך החברה הישראלית הצעירה רצתה לראות את עצמה, ואילו ערכים היא ביקשה להדגיש. במקביל, הם הניחו את התשתית המקצועית הראשונה לתעשייה: צלמים, עורכים ובמאים שלמדו את המקצוע תוך כדי עבודה.

סאלח שבתי וסרטי הבורקס

נקודת מפנה משמעותית הגיעה בשנות השישים עם ״סאלח שבתי״ של אפרים קישון. הסרט, בכיכובו של חיים טופול, תיאר בהומור עוקצני את קליטת העלייה ואת המפגש בין העולים לבין הממסד. הוא זכה להצלחה עצומה בקופות ואף הגיע למועמדות לפרס האוסקר, הישג ראשון מסוגו לקולנוע הישראלי.

בעקבותיו התפתח ז׳אנר שלם של קומדיות עממיות, שכונו מאוחר יותר ״סרטי בורקס״. הסרטים האלה עסקו לרוב במתחים בין עדות, בפערים חברתיים ובחיי השכונה, באמצעות הומור פשוט ודמויות מוגזמות. המבקרים לא תמיד אהבו אותם, אבל הקהל מילא את האולמות. סרטים כמו ״קזבלן״ ו״צ׳רלי וחצי״ הפכו לקלאסיקות שמשודרות בטלוויזיה עד היום, ויש מי שרואה בהם כיום יצירות שמשקפות בכנות את החברה בתקופתן.

הקולנוע האישי והפוליטי

במקביל לסרטי הבורקס, צמח בשנות השישים והשבעים זרם של יוצרים צעירים שהושפעו מהקולנוע האירופי. הם רצו לעשות סרטים אישיים, אמנותיים ושואלי שאלות. הזרם הזה, שכונה לעיתים ״הרגישות החדשה״, הביא סיפורים על בדידות, על חיפוש עצמי ועל עירוניות.

בשנות השמונים, בעקבות המלחמות והשינויים הפוליטיים, הקולנוע הישראלי נעשה ביקורתי יותר. סרטים עסקו בסכסוך, בשירות הצבאי, בפוסט טראומה ובמחיר האישי של המציאות הביטחונית. היוצרים לא היססו להציג את הצדדים הקשים של החברה, והוויכוחים סביב הסרטים היו לעיתים סוערים.

קרן הקולנוע ותחייה בשנות האלפיים

שנות התשעים היו תקופה קשה לקולנוע המקומי, עם מעט סרטים וקהל מצומצם. השינוי הגיע בתחילת שנות האלפיים, עם חקיקה שהבטיחה מימון קבוע לקולנוע דרך קרנות ייעודיות. המימון היציב איפשר ליותר יוצרים לעשות סרטים, ולגוון את הסיפורים.

התוצאה הייתה פריחה. סרטים ישראליים החלו לזכות בהכרה בפסטיבלים הבינלאומיים החשובים, להגיע לשלבים המתקדמים של תחרות האוסקר ולמשוך שוב קהל לאולמות בארץ. סרטים כמו ״בופור״, ״ואלס עם באשיר״ ו״הערת שוליים״ הגיעו למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, ו״ואלס עם באשיר״ אף זכה להכרה רחבה כיצירת אנימציה תיעודית פורצת דרך.

קולות חדשים וסיפורים מגוונים

אחד השינויים המשמעותיים בעשורים האחרונים הוא הגיוון. יוצרים מקהילות שקולם לא נשמע בעבר, כמו יוצאי אתיופיה, ערבים אזרחי ישראל, חרדים ותושבי הפריפריה, מספרים את הסיפורים שלהם במילים ובמבט שלהם. גם מספר הבמאיות גדל, והן מביאות נקודות מבט חדשות על משפחה, זוגיות ומעמד האישה.

בתי ספר לקולנוע בארץ, כמו גם קרנות ותוכניות פיתוח ייעודיות, תורמים לכך. סרטי סטודנטים ישראליים זוכים לעיתים בפרסים בינלאומיים, ומשמשים כקרש קפיצה ליוצרים צעירים. גם הקולנוע התיעודי הישראלי פורח, ומטפל בנושאים חברתיים, היסטוריים ואישיים בעומק רב.

איך ליהנות מהקולנוע הישראלי היום

למי שרוצה להכיר את הקולנוע הישראלי מקרוב, יש כמה דרכים נגישות:

• לבקר בסינמטקים ברחבי הארץ, שמציגים גם קלאסיקות וגם סרטים חדשים
• להגיע לפסטיבלי הקולנוע המקומיים, שבהם מוצגים לראשונה סרטים רבים
• לחפש בפלטפורמות הסטרימינג את קטגוריית הקולנוע הישראלי
• לצפות בסרטי בורקס קלאסיים עם הילדים ולהשוות אותם לסרטים עכשוויים
• לעקוב אחרי טקסי הפרסים המקומיים ולראות את הסרטים הזוכים

צפייה מסודרת בסרטים מתקופות שונות היא דרך מרתקת להבין את השינויים שעברה החברה הישראלית: מה הצחיק אותנו, מה הטריד אותנו ואילו שאלות שאלנו על עצמנו.

האתגרים שבדרך

למרות ההצלחות, הקולנוע הישראלי מתמודד עם אתגרים לא פשוטים. שוק מקומי קטן מגביל את ההכנסות מהקופות, התחרות מול הפקות הוליוודיות ומול שירותי הסטרימינג קשה, והמימון הציבורי נתון לוויכוחים פוליטיים. יוצרים רבים נאלצים לגייס שותפים מחו״ל כדי להשלים תקציב.

עם זאת, ההיסטוריה מלמדת שהקולנוע המקומי יודע להתחדש. בכל פעם שנראה היה שהתעשייה במשבר, קם דור חדש של יוצרים עם סיפורים חדשים.

הקשר בין קולנוע לטלוויזיה

בשנים האחרונות, הגבולות בין קולנוע לטלוויזיה בישראל הולכים ומיטשטשים. במאים רבים שהתחילו בקולנוע עוברים לביים סדרות, ושחקנים נעים בחופשיות בין המסך הגדול לקטן. ההצלחה הבינלאומית של הדרמות הטלוויזיוניות הישראליות משכה אליהן כישרונות ותקציבים, ולעיתים אף על חשבון הקולנוע.

מנגד, השיתוף הזה מעשיר את שני התחומים. טכניקות קולנועיות משפרות את איכות הסדרות, והניסיון בכתיבה סדרתית מלמד יוצרים לבנות דמויות מורכבות לאורך זמן. עבור הצופה הישראלי, המשמעות היא שפע של תוכן מקומי איכותי, שזמין גם באולם הקולנוע וגם בסלון הבית.

מסרטי החזון הציוניים, דרך ״סאלח שבתי״ וסרטי הבורקס, ועד הדרמות שזוכות בפסטיבלים בעולם, הקולנוע הישראלי משקף את הסיפור של החברה כאן על כל מורכבותה. הוא ממשיך להשתנות, לגוון את קולותיו ולחפש את הדרך לספר סיפורים מקומיים שנוגעים בכל צופה.